עמוד 1
עמוד 2
עמוד 3
עמוד 4
עמוד 5
עמוד 6
עמוד 7
עמוד 8   
   << לעמוד הקודם
לעמוד הבא >>
 

מן הארכיון של בית-חנן

הביא: אמנון אבן-כסף

גידול ירקות למה? (הרהורים נוגים של מגדל ירקות)

כתב: שמואל (סמי) מאיר ופורסם בעתון "דבר" בתאריך 28-7-1937

בשנות ה-30 של המאה הקודמת החלו מייסד בית-חנן בגידול ירקות בנוסף לנטיעת פרדסים ולגידול עופות ופה ושם גם פרות ועיזים. הם התארגנו בקבוצות גידול לכל קבוצה נתנו שם וכל קבוצה התמחתה בסוג מסוים של גידולים. ביולי 1937 פרסם סמי מאיר מאמר בעתון "דבר" הנושא את הכותרת הנזכרת למעלה. להלן הטקסט המלא של המאמר:

הטרחה למה? והלא את הירקות אין אוכלים בארץ. לכו למסעדה, אחת המסעדות ברחובות קריה, ותקראו את התפריט: מרק בשר, בשר מרק, דגים מלוחים, דגים א-לא "גריק", גולאש הונגרי, שניצל וינאי, אינטרנציונל שלם – הירקות מופיעים רק בתור לואי – אינם נושאים את שם המנה. לכו לרגע אל השוק ותראו כי בעלת הבית באה קלה וזריזה שמה, הסל ריק ובארנק יש איזה מטבע, במהירות היא קופצת על הדגים ועל הבשר ונדחקת לקבל את החבילה ולשלם את השילינגים. לא כן בשוק הירקות לכאן היא מגיעה עיפה, עמוסה סל מלא חבילות: בשר, דגים, סרדינים, קונסרבים, ובארנק לא נשאר הרבה. ולירקות מקום אין. לכן היא קונה כאן רק תבלין למרק: חצי קולרבי, גזר אחד, רבע ראש סלק, קצת פטרוזיליה, שני תפוחי אדמה. בעד כל זה היא משלמת חמשה מיל ואפילו שלושה, ובזה תמה קנית הירקות. היא, אשר התרגלה באירופה לבשר, מרגישה את עצמה אומללה אם אינה יכולה להכין את המאכלים אשר שם "בבית" היו ערוכים על שולחן אבא. כי כמו בכל דבר גם בתורת האכילה אין היהודי משנה את טעמו ודרכו. וכמו שאינו מזדרז להחליף את שפתו, כן גם את כל אורח חייו. אמרתי תורת האכילה ולא אחטא אם אגיד דת האכילה, כי הרי גם היא אצל היהודי בבחינת מצוה. אין הוא שוכח את סיר הבשר, אך פלפלים וחצילים – הס מלהזכיר. בטוח אני שאם יעשו הירקנים נסיון נוסף להביא ירקות לשוק תל-אביב וימסרו אותם חנם אין כסף ויעמידו למשל, אוטו מלא פלפלים באמצע הרחוב: לכו ומשכו, לא יאבה איש למלא שק ולהביאו הביתה. ואולי כך גם ביחס לחצילים.

נולדתי וגדלתי בארץ [בולגריה] בה הירקנות מפותחת במידה רבה. כשהיו בקיץ הפלפלים בזול, היתה אמא קונה כמה אלפים, ויושבת עמנו הילדים תחת עץ השזיף, וכולנו היינו משחילים ומונים פלפלים ועושים מהם מחרוזות ארוכות וקצרות. את המחרוזות האלה היינו תולים על קירות המטבח לצד השמש, וכך מכינים ירקות לחורף. כאן בארץ ישראל אפשר כמעט כל ימות השנה להשיג ירקות ירוקים וטריים, אך את הקונים צריך לחפש בפנסים.

וחושש אני מאד שמא גם הירקנים לא פוצים פה לטובת הירקות. בקיבוצים מבשלים ומטגנים, התורנים מכינים ועורכים ולבסוף על השולחן מגישים מגש מלא עגבניות שלמות להכנת הסלט, והמנה העיקרית הנה...הדג או הדייסה. לבשל מאכלים ומטעמים מירקות עדיין לא למדו. הירקנים אצלנו חורשים את גני הירק, פותחים בהם תלמים, שותלים שתילים ומשקים אותם; אבל כשיושבים לאכול, אולי גם הם מבכרים תמיד את הבשר למרק והמרק של הבשר.

אמנם ישנם בארץ חוגים האוהבים ירקות והם עדות המזרח – סלוניקאים, בולגרים וילידי הארץ – אבל האם אדם תרבותי ינסה לאכול מה ש"פרנק"ים וערבים אוכלים? די להם לספרדים שקבלנו עלינו את העול לדבר עברית במבטא שלהם. רוב מנינו של הישוב עומד ומטכס עצה איך להעביר את כל בהמות אירופה ואמריקה ודגי כל הימים והאוקינוסים לשחיטה ולאכילה על עצמותיהם וכרעיהם וקרבם...

זהו המצב ואלה הן העובדות. ואולם לא רק לתאר את המצב אני בא אלא להציע הצעות. והנה אחדות מהן:

א. אגודת מגדלי ירקות חייבת להקציב תקציב ולשלוח את אחד מחבריה לחו"ל להרגיל את העולם הנאור לאכול שם ירקות. ברור כי כל עוד לא יאכלו בחוץ לארץ ירקות בשפע, לא ייהפך הדבר לאפנה אצלנו – ואיש לא ישעה כאן לגידולי גן.
ב. האגודה צריכה לאסור מכירת הירקות במחיר זול השווה לכל נפש. בחמשה גרוש אפשר לקנות כיום כה הרבה ירקות שאין בכוח בחורה אחת לסחוב אותם הביתה לבדה – הראיתם פעם אדם הגון קונה דבר זול?
ג. חלק גדול מהירקות יש לשלוח לארצות חוץ כגון: קנדה, גרנדה, זנזיבר, פלורידה...שם יכינו אותן בקופסאות עם תמונות וכתבות לאטיניות. את הקופסאות האלה והמיצים למיניהם יקנו כל תושבי ארץ ישראל בהתלהבות ובאמונה.

לכל פרי ולכל ירק עונה משלו – בעת קטיף תפוחי הזהב הישוב צורך תפוחי עץ ובעונת השיזיפים והתפוחים והענבים – אוכלים אצלנו בננות או נוסעים לריביירה לאכול תפוחי זהב.

וכך יוצרים חקלאות, מעמד עובד, ישוב עצמאי. לא כן?

 
   << לעמוד הקודם
לעמוד הבא >>
   עמוד 1
עמוד 2
עמוד 3
עמוד 4
עמוד 5
עמוד 6
עמוד 7
עמוד 8   
   לאינדקס גליונות
לאתר בית-חנן