עמוד 1
עמוד 2
עמוד 3
עמוד 4   
 

האיטי – סיפור אישי

דר' יובל לוי

אדם עובר בחייו אירועים שונים, המעצבים בהדרגה את אשיותו ומסייעים בגיבוש השקפת עולמו. המשלחת להאיטי, הינה ללא ספק אחד מאותם אירועים משמעותיים בחיי.

בתאריך 12.01.2010, רעדה האדמה בהאיטי למשך 50 שניות. 50 שניות ארוכות, שהותירו אחריהם הרס וחורבן נוראים. בשעה 18:30 בערב למחרת, קיבלתי טלפון ממפקדת קצין רפואה ראשי (מקרפ"ר): "מתארגנת משלחת, רוצים שתצא כרופא ילדים ונאונטולוג (אחראי על תינוקות ופגים). אתה יכול לצאת?" מובן שלא היססתי. איך בכלל אפשר להגיד לא לבקשה כזו? "מתי יוצאים?" – "מחר בבוקר, תארוז תיק ותכין לנו רשימה של כל הציוד הרפואי שנראה לך שתזדקק לו בפגיה. אתה נבחרת כמנהל הפגיה בהאיטי". צריך להבין – זו הפעם הראשונה שממש לוקחים פגיה לבית חולים שדה, ועוד למקום שברור לחלוטין שלא יהיה לנו שום עורף רפואי. נוכל לסמוך רק על עצמנו.

משפחתי היקרה בהלם מוחלט – איך? מה? מתי? מה פתאום? לכמה זמן? איפה בכלל זה האיטי?

האמת – לא היו לי תשובות. גם למקרפ"ר בשלב זה אין תשובות. אפילו את מזג האויר הצפוי הוצאתי מהאינטרנט על מנת לדעת מה לארוז בתיק.

למחרת בבוקר, עזבתי בבית רעיה מודאגת ושלושה ילדים נפלאים, כולם עם דמעות בעיניים ויצאתי לבסיס תל-השומר (מקרפ"ר) שם נפגשתי לראשונה עם חברי המשלחת הרפואית. 121 אנשי צוות רפואי (רופאים, אחיות, פאראמדיקים וחובשים) ואני שייך לחטיבת הילדים שכללה 7 רופאים, 7 אחים ואחיות ושני חובשים. רובנו לא הכרנו זה את זה יום קודם והיה עלינו לגבש תוך זמן קצר שיטת עבודה של צוות רפואי מיומן.

משם - נסיעה באוטובוסים לשדה התעופה בן גוריון. למזלנו הרב, האלוף במיל' אליעזר שקדי (לשעבר מפקד ח"א וכיום מנכ"ל אל-על) טרם 2 מטוסי בוינג 747 לטובת המשלחת ובכך חסך לנו עינוי ארוך ומתמשך של 26 שעות טיסה במטוסי הרקולס עם 4 נחיתות ביניים לתדלוק. במקום זאת, בטיסה נוחה של כ-14 שעות עם שירותי דיילות וארוחות מפנקות (עוד נתגעגע אליהן בשבועיים הבאים) הגענו לשדה התעופה של האיטי – "סוף העולם שמאלה...".

הגענו למקום, שנראה כאילו אפילו אלוהים, החליט לזנוח אותו. הרס מוחלט, אנשים מסתובבים ברחובות, חיים במחנות אוהלים מאולתרים מיריעות בד, חום נוראי ולחות בלתי נסבלת. ריח של מוות באוויר. אין מים, אין אוכל, אין חשמל, אין דלק, אין משטרה, אין עירייה, אין ממשלה. כאוס טוטאלי.

אנחנו מתמקמים במגרש כדור-רגל בתוך מתחם מפעלים השייך לעשיר מקומי, שתרם לנו אותו עבור המשימה. כוח החלוץ, שיצא 24 שעות לפנינו להאיטי תאם הכל טרם הגעתנו. בשעה 03:00 לפנות בוקר מגיע אלינו כל הציוד של בית החולים ובשעה 04:00, בחושך מוחלט ותחת ניצוחו של מפקד מוכשר במיוחד, אנו מתחילים לבנות את בית החולים. בשעה 08:00 כל האוהלים של בית החולים הישראלי בהאיטי עומדים ובשעה 10:00 מקבלים את הפצועים הראשונים.

המראות לא נעימים כלל. ילדים קטנים, מוכי רעב ומוכי גורל, גפיים פגועות בצורה נוראית, ריח חריף של נמק, פצעים עמוקים ומזוהמים בצורה שאיננה מוכרת לרופא הישראלי בבית חולים בארץ. והמבט בעיניים – מפוחד, מבולבל, לא מבין, הכל סביבם בשפה זרה להם, אך עם זאת – נראה שברור להם שאנו כאן עבורם. שהגענו מהקצה האחר של הגלובוס על מנת לעזור להם. הם מבינים והמבט בעיניים מודה. אין הרבה צעקות, אין דרמות. הם שקטים יחסית ומקבלים את הטיפול בהבנה, כמעט באהבה.

עובדים סביב השעון. החום והלחות באוהלים בלתי נסבלים. גם הפגיה מתמלאת מהר. כמו בהרבה אירועי אסון, נשים בהריון יולדות טרם זמנן ועל כן נולדים תינוקות קטנים שלא הספיקו להבשיל ברחם אימם. אני עובד עם אחות פגיה בשם מרגריטה. לא הכרנו קודם. עשר דקות אחרי שהתחלנו לעבוד וכאילו עבדנו יחד 20 שנה. הכל דופק כמו שעון.

במהלך השבועיים, נתקלנו לא אחת בדילמות אתיות ומוסריות לא קלות. בעת הגשת סיוע רפואי באזור אסון, כאשר המשאבים מוגבלים והסביבה אינה תומכת, מערכת השיקולים הרפואיים שונה מזו שאנו רגילים לה בעולם המערבי. לא תמיד ניתן להציל ילדים, שבסיטואציה אחרת היו שורדים. לא בכולם ניתן לטפל, הבטן מתהפכת והלב מתייסר אך לעיתים צריך להחליט לטפל במי שיש לו סיכוי גבוה יותר לשרוד את התופת הזו. לא קל!

כל התינוקות שעברו דרך הפגיה - כולם שרדו. חלקם הצלחנו לשחרר מבית החולים הביתה וחלקם, העברנו ביום האחרון לפני קיפול בית החולים לבית חולים איטלקי שנמצא לא רחוק מאיתנו. לאותו בית החולים, שהיה קיים שם עוד קודם לרעידת האדמה ושרד את הרעידה, הגיעה לשמחתי יומיים לפני שעזבנו את האיטי, רופאת ילדים מומחית בנאונטולוגיה מארה"ב להתנדב למשך חודש. העברתי לה בצורה מסודרת את כל התינוקות שנותרו בפגיה (חמישה במספר), השארנו להם את האינקובטורים שלנו וכמות גדולה מאוד של ציוד רפואי שנותר לנו ונפרדנו מההורים ומהילדים.

בשיחה שערכתי אמש מהארץ עם בית החולים, שוחחתי עם אחד ההורים של זוג תאומים שנולדו אצלינו. הוא מסר לי בשמחה שלכל התינוקות שהעברנו מבית החולים הישראלי בהאיטי - שלום.

נמשיך לשמור על קשר.

המשלחת שלנו להאיטי, טיפלה במעל ל-1100 איש. נכון, זה אולי טיפה בים, אך זו טיפה של תקווה בים של ייאוש. מלבד להציל חיי אדם בהאיטי, אני חושב שנתנו לתושבי העיר החריבה פורט-או-פרינס מעט תקווה. אולי אם אנחנו, מדינת ישראל שבקצה השני של כדור-הארץ, הגענו עד לשם בכדי להושיט להם יד, אולי בכל זאת יש סיכוי שהמצב יהיה טוב יותר. אולי.

עמוד 1
עמוד 2
עמוד 3
עמוד 4   
   לאינדקס גליונות
לאתר בית-חנן